מילטון אריקסון
מתוך OperatioNLP Wiki
ד"ר מילטון היילנד אריקסון (1902 - 1980) היה פסיכיאטר ופסיכולוג אמריקאי, אבי גישות אסטרטגיות בטיפול נפשי ומיסדה של מסורת אריקסוניאנית בהיפנותרפיה.
הוא התפרסם בזכות מספר נושאים:
- גישתו הלא קונבנציונלית לפסיכותרפיה
- שימוש נרחב במטפורה וסיפור תרפיים, וכמו כן בהיפנוזה.
- טביעת הביטוי "טיפול מהיר", על גישתו ליצירת שינויים במספר מועט של פגישות.
- תפישתו את התת-מודע כנפרד מן החשיבה המודעת. בשביל אריקסון, התת-מודע הוא יצירתי, מחולל פתרונות, ולעתים רבות בעל השפעה חיובית.
- דרכו להשתמש בכל פיסת מידע על מטופל בשביל לעזור לו להשתנות. היעזרות באמונותיו, מילים מועדפות, רקע תרבותי, רקע אישי ואפילו הרגלים ניורוטיים.
רקע אישי
קורות חייו של אריקסון יוצאי דופן. לעתים קרובות סיפק דוגמאות על כוחו של התת-מודע, מניסיונותיו האישיים. את רוב כישוריו רכש מלימוד עצמי.
אריקסון גדל בוויסקונסין במשפחת חוואים צנועה, והתכוון להיות חוואי כמו אביו. הוא התפתח מאוחר. הרבה אנשים היו מודאגים כשלא התחיל לדבר עדיין בגיל ארבע. אחותו הייתה בת שנתיים וידעה לדבר. אמו אמרה "כשיגיע הזמן, הוא ידבר". נראה כי הימצאותו במקום תומך שכזה היה משתלם. אריקסון התייחס להשתהות זו כראייה לכך שלתת-מודע דרוש זמן ללמידה של דברים, וגם אימו הבינה זאת. לבסוף אכן למד, אך לא ללא קושי.
כילד בן שש אריקסון היה בעל דיסלקציה. ככל שניסתה לא הצליחה מורתו ללמדו שהספרה "3" והאות "m" הם לא אותו הדבר. יום אחד המורה כתבה 3 ואז m תוך כדי שהיא מנחה את ידו. אריקסון עדיין לא היה מסוגל להבחין בהבדל. לפתע, לדבריו, חווה הזיה ויזואלית ספונטנית, שבה הוא ראה את השוני בתוך אור מסנוור.
אריקסון: "יום אחד, זה כה מדהים, הייתה לפתע התפרצות אטומית של אור. ראיתי את ה-m ואז ראיתי את ה-3. ה-m עמדה על רגליה, וה-3 הייתה על צידה, עם הרגליים בולטות החוצה. האור המסנוור! הוא היה כל כך חזק! הוא הסיט כל דבר אחר אל תהום הנשייה. היה הבזק של אור מסנוור, ובמרכז ההתפרצות הנוראית של האור היו ה-3 וה-m."<ref name="AR">מילטון ה. אריקסון וארנסט ל. רוסי, התנסויות אוטוהיפנוטיות של מילטון ה. אריקסון</ref>
בגיל 17, הוא חלה בפוליו והפך למשותק בצורה כה קשה, עד כי היה חשש לחייו. אריקסון: "כששכבתי במיטה באותו היום, שמעתי שלושה רופאים מדברים עם ההורים שלי ואומרים להם, שהבן שלהם יהיה מת בבוקר. חשתי זעם רב על כך שמישהו בכלל אומר לאמא, שהבן שלה יהיה מת בבוקר. אמא שלי נכנסה עם הפנים הכי שלוות שיכלה לעטות על עצמה. ביקשתי ממנה שתזיז את השידה ותדחף אותה, כך שתיצור זווית עם המיטה. היא לא הבינה מדוע וחשבה שאני הוזה. הדיבור שלי גם היה כבד. אך בזווית הזאת, בזכות המראה שעל השידה, יכולתי לראות מבעד לדלת, דרך החלון המערבי שבחדר השני. הייתי מוכרח לראות עוד שקיעה אחת, אם נגזר עלי למות. לו היה לי שמץ של כשרון ציור, הייתי יכול לצייר עכשיו את השקיעה הזאת."<ref name="AR" />
הכעס של אריקסון והרצון שלו לראות עוד שקיעה היו הדרך שלו להישאר בחיים, למרות תחזיות הרופאים. הוא החלים, אך נשאר משותק בכל גופו: הוא היה מסוגל רק לשמוע ולהזיז את עיניו. בעודו מרותק למיטה וחסר יכולת דיבור, הוא שם לב באופן חזק לחשיבותה של תקשורת לא-מילולית - שפת הגוף, טון הדיבור - ולכך שלעתים קרובות, התקשורת הלא-מילולית סותרת את זו המילולית.
הוא החל להיזכר ב"זכרונות גוף" של הפעילות השרירית בגופו שלו. באמצעות ההתרכזות בזכרונות אלו, הוא התחיל לאט-לאט להשיב שליטה על חלקים בגופו, עד כי יכול היה לדבר ולהשתמש בזרועותיו. בהיותו עדיין מחוסר יכולת ללכת, הוא החליט להמשיך לאמן את גופו, על ידי יציאה לשיט קאנו במסלול בן 1,600 ק"מ, לבדו, עם מעט דולרים בכיסו. לאחר הטיול המפרך, היה מסוגל ללכת בעזרת מקל.
אריקסון היה סטודנט לרפואה שאפתני וממוקד, ומסוקרן מפסיכיאטריה. הוא קיבל תואר בפסיכולוגיה, בעת שעדיין למד רפואה.
בשנות החמישים לחייו, חלה בפוליו פעם נוספת, אך היות שכבר חווה סיטואציה זו בעבר, הייתה לו אסטרטגיה "מוכנה" להחלמת שריריו, וכך עשה. לאחר ההתאוששות השנייה הוא היה מרותק לכיסא גלגלים, וסבל מכאבים כרוניים, עליהם שלט באמצעות היפנוזה עצמית. בכל בוקר נדרשה לו כשעה להוציא את כל הכאב החוצה.
בשנות השבעים החל שמו להתפרסם. הוא החל להעביר סמינרים, והמשיך בכך עד למותו במרץ 1980, בהיותו בן 78. אריקסון השאיר מורשת חשובה בתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, הפסיכותרפיה, החינוך והתקשורת.
התרפיה של אריקסון
אריקסון מפורסם בעיקר כהיפנו-תרפיסט (מטפל באמצעות היפנוזה), אך הניסיון והמחקר שלו בהיפנוזה הביאו אותו לפתח שיטות תרפיה יעילות. הרבה משיטות אלה אינן היפנוטיות בצורה מפורשת, אבל הן הרחבה של אסטרטגיות היפנוטיות ותבניות דיבור. אריקסון ראה שההתנגדות לטראנס (שהייה במצב של היפנוזה) דומה לתנגדות לשינוי, ופיתח שיטות המתבססות על ידיעה זו.
עידוד התנגדות - בעיני אריקסון הבקשה הקלאסית: "ספר לי הכול על..." היא אגרסיבית ומזלזלת. הוא היה מבקש ממטופלים להסתיר ממנו דברים ולספר לו עליהם רק כאשר הם באמת מוכנים לחשוף אותם.
המלכוד הכפול - הצגת שתי אפשרויות למטופל, לעשות דבר מה בדרך א' או בדרך ב'. בחירת המטופל בכל אחת מהאפשרויות, היא למעשה יציאה מנקודת הנחה שהוא רוצה לעשות את דבר מה זה. בעוד אם היה מתבקש פשוט לעשות את דבר זה, ללא הצגת אפשרויות הביצוע, היה לבטח מסרב. לדוגמה, אם תשאל אדם אם הוא רוצה לשתות מים או מיץ, אז הוא קרוב לוודאי יבחר באחת מבין שתי האפשרויות. וזאת למרות שאם היית שואל אותו אם הוא רוצה לשתות, היה כנראה מסרב ואומר כי אינו צמא.
תקשור במטאפורה - אריקסון השתמש בסיפורים מטאפורים על מנת לנצל את השפעתו של התת מודע לשינוי מצב נפשי.
הכשלה מכוונת - על מנת להימנע מציות קצר חיים, הנוטה להוביל להתדרדות בהיעדר המטפל, אריקסון היה לעיתים גורם למטופלים שלו להיכשל בניסיונותיהם להשתפר, לדוגמה, על ידי השתדלות יתר. כשלון הוא חלק מן החיים, ובאותו זמן שברירי כשהמטופל לומד כיצד לחיות, לחשוב ולהתנהג שונה, כשלון אקראי יכול להיות בעל השפעות הרסניות. גרימה מכוונה לכישלון איפשרה לאריקסון שליטה על משתנים בכשלון זה, ואיפשרה לו להציג חוויה זו באור חיובי למטופל.
תסכול מכוון - זוהי גישה פרדוקסלית לשימוש בהתנגדות לשינוי של המטופל. למשל, בטיפול משפחתי, התעלמות מבן משפחה שקט במיוחד עד כי התסכול גורם לו לפלוט בעיה שעל לבו. דוגמה נוספת היא לבקש מאנשים עם בעייה של משקל-יתר להעלות משקל.
שימוש במרחב ומיקום - לפעמים, בעת טיפול משפחתי, היה מוציא למשל את האם והילד, ומעביר בזהירות את האבא לכסא של האמא. או את האמא לכסא של הילד. לפעמים היה מעיר על כך באומרו: "אם תשבי בכסא של הבן שלך תוכלי לחשוב עליו טוב יותר" או "אם תשבי היכן שבעלך ישב תוכלי אולי להבין את הדרך בה הוא רואה אותי". באופן זה, במהלך סדרת הפגישות, היה כל הזמן מסדר מחדש את מיקומי בני המשפחה. שזה מה שקורה בעת טיפול במשפחה, סידור מחדש של היחסים ביניהם.
הדגשת החיובי - אריקסון היה לעיתים קרובות מחמיא למטופל על סימפטום שלו, ואפילו מעודד את סימפטום זה, בדרכים מאוד מסוימות. דוגמה למקרה כזה היא אישה שהורי בעלה גרמו לה לתחושה של בחילה כל פעם שהם 'קפצו' לביקור ללא הודעה. הוא 'אימן' אותה להקיא בכל פעם שביקורים אלו היו לא נוחים במיוחד. באופן טבעי, הורי הבעל היו מאוד נחמדים ועזרו לה לנקות את הקיא מהרצפה. די במהירה, הקרובים המציקים התחילו להתקשר מראש לפני שבאו, לראות אם היא מרגישה 'מספיק טוב' בכדי לראות אותם.
ווריאציה קטנה של הסימפטום - אריקסון היה מורה למטופליו לבצע באופן פעיל ומודע את הסימפטום שממנו סבלו, בדרך כלל עם שינוי קטן כלשהו. בהרבה מקרים הסטיה הקטנה מן הסימפטום המקורי הייתה ניתנת להדגשה והגברה, וניתנת לשימוש כדי לשנות לגמרי את ההתנהגות כולה. דוגמה טיפוסית היא מקרה של ילדה אחת שהייתה כוססת את ציפורניה. אריקסון אמר לה שהיא בעצם שודדת מעצמה את ההנאה האמיתית של כסיסת ציפורניים. הוא עודד אותה לתת לחלק מציפורניה לגדול קצת יותר. היא החליטה לגדל את כל ציפורניה מספיק זמן עד שהיא תוכל להינות באמת מכסיסתם. ואז, אחרי כמה ימים היא החליטה שהיא לא רוצה לכסוס אותם בכלל.
